סופר	אנאיס נין
כריכה	øëä
דפים	507
הוצאה לאור	ëðøú æîåøä-áéúï
שנת הוצאה	2003
	ימים אחדים לפני הפגישה המחודשת עם אביה כתבה אנאיס נין ביומנה: "מצאתי את אבא שלי, את אלוהים, רק כדי לגלות שאני לא צריכה אותו. כשהוא בא אלי, הוא שהטביע חותם כל-כך עמוק על ילדותי, אני כבר אשה, ומשוחררת מהצורך באבא ובאלוהים. אני אשה באופן כה מוחלט שאני מבינה את אבא שלי כבן-אדם – הוא שוב הגבר שהוא גם ילד. [...] כשאבא שלי ואני נפגשים באמת, אחרי עשרים שנה, אין זו פגישה כי אם מימוש של חוסר האפשרות של פגישה עלי אדמות אלא כגבר ואשה, בשלמות של מין." גילוי עריות מתרחש ברובו בפאריס בשנים 1932 – 1934, שנים שבהן היו הפסיכולוגיה והסוריאליזם בשורה מהפכנית נועזת, שהתמודדה עם הדת על נפשות המאמינים. אלה היו גם שנים של משבר כלכלי קשה בארה"ב הפוריטנית ושל כינון משטרי עריצות בחלקים גדולים מאירופה. פאריס הייתה אז עיר מקלט ליוצרים, לחופש המחשבה והביטוי, ואנאיס קשרה קשרים עם אחדים מהבולטים באמנים והוגי הדעות של התקופה, ביניהם הנרי מילר, אנטונן ארטו, רנה אלנדי ואוטו רנק. רצונה העז להתקבל כאמנית, הגילוי שהמין מעניק לה כוח ויתרון על הגברים, ההיתר שהתירה לה הפסיכולוגיה להשתולל מינית, טשטוש המושגים אלוהים-אב-בן שהנחיל לה החינוך הקתולי הביאו לתוצאות קיצוניות המאירות היטב את הדרמה העתיקה בת-אב. במשך כששים שנה, עד מותה בשנת 1975, כתבה אנאיס יומן, עשרות אלפי עמודים. חלקים רבים מתוכו לא יכלה ולא העיזה לפרסם בימי חייה. רק בשנים האחרונות, אחרי שרוב הנזכרים בו כבר הלכו לעולמם, ולאחר שהשתנו הנורמות של המותר והראוי לפרסום, החלו קטעים מממנו לצאת לאור. לא רק דיווח מהתוהו-ובוהו, מהחיים על קו הקץ, אנו שומעים כאן, אלא בעיקר קול צלול של אישה, קול שלא נשמע עד אז כמוהו – קול שהסערה הצליחה לשחרר.