בן־גוריון, מספרת ההיסטוריונית והביוגרפית עטורת הפרסים, היה "אדם שלא נטה לחשוף את חיי הנפש שלו". עם זאת, בביוגרפיה הקצרה שכתבה עליו היא ממקדת את עניינה בניסיון לחשוף את בן־גוריון האיש, וגם לעמוד על מאפייני מנהיגותו בשעות גורליות, ואינה נמנעת מהארת חסרונותיו. מנהיגותו הייחודית של דוד בן־גוריון, נטען בספר, הגיעה לשיאה בשנים 1953-1942. כשהחלו להתבהר ממדיה הנוראיים של הטרגדיה היהודית השכיל מנהיג היישוב לחזות את ההתפתחויות הפוליטיות שיולידו הזדמנויות חד־פעמיות להגשמת חזון הקוממיות היהודית. הוא התווה דרכים לגיוסו של העם ולביצור הכוחות שיוציאו את המפעל מן הכוח אל הפועל. באותן שנים לא נרתע מקבלת החלטות קשות בשעות מבחן
