בחום הקיץ האחרון, לפני ואחרי הסכם הגרעין שנחתם בווינה בין איראן ובין המעצמות, צץ ועלה שוב השם אהוד ברק. במקום אחד כתבו שהוא מחמם מנועים, במקום אחר — שהוא נמצא אי־שם על הקווים, מחכה להזדמנות להיכנס למגרש. ברק עצמו הגדיר את מצבו בשיחה עם מקורב כגלשן גלים שמחכה לתפוס את הגל המתאים: "אני שוכב על הגלשן ומחכה. כשיגיע הגל הנכון — אני אדע לתפוס אותו ולרכוב עליו." אם זה יקרה, יהיה זה פרק נוסף בחייו של האיש שפרץ לתודעה הישראלית לפני כ־30 שנה ומאז הוא כאן. לעתים בקדמת הבמה. לעתים איש צללים שמגיח ברגע המתאים. כפי שידע להוביל בעבר את אנשי סיירת מטכ"ל. מוביל החלטות גורליות והאיש שהיה פעמיים, עם ראש הממשלה נתניהו, הקרוב ביותר למתן הפקודה למטוסי חיל האוויר להמריא לעבר מתקני הגרעין באיראן. יש שיזהו אותו עם דמות הלוחם המעוטר ביותר בצה"ל, שעמד בראש כמה מבצעים שעד היום לא הותרו לפרסום; יש שיחפשו בו את המפקד המחונן, את המדינאי שניסה לפתור בתוך שעות את כל בעיות המזרח התיכון, את המוח האנליטי שרואה כמה מהלכים קדימה, אבל גם את התקווה הגדולה שהכזיבה ואת הפוליטיקאי שמצביעיו נטשו אותו. מנהיג שלא הצליח להוביל אחריו דיוויזיות אזרחיות. ברק הוא כל אחד מאלה. זה כוחו. זו גם חולשתו
