מאה שנים עברו מאז תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. מאות ספרים נכתבו על מלחמה אכזרית זו. ועדיין, ספר שנכתב ממש בתום המלחמה, על ידי סופר שעבר את תלאות הלחימה, משקף טוב מכולם את התקופה. גבר אנגלי, בן המעמד הגבוה, בורח ממשולש אהבים סוחף ומתגייס כדי לשרת בחזית המערבית. הפגזות בלתי פוסקות, מקרי מוות ופציעות… ולצד כל אלו גינוני מעמדות ושגרת חיים שכאילו לא הופרה כלל, ומשולש האהבים מוצא את מקומו גם בקו החזית. הבזק אש כיריעה ענקית רבת-הוד מילא את עיגול האופק השחור והרעים אל הקרקע. אינספור פיסות של יריעת מתכת ענו ושילשו, “פָּאק. פָּאק. פָּאק." כעבור דקה רעדה דלת החמר של הביתן הקטן, תופי האוזניים התקערו פנימה, וחזית קול מוצקה כנד אדירים ניתכה סביב על עולם ומלואו, עם הדי הדף כבירים שהדפו את הגברים שבפנים לימין, לשמאל, או למטה לעבר השולחנות, וקולות פיצוח כמו להבות לוחשות על בולי עץ גדולים שהפכו לרקע הקבוע של הלילה. שפתותיו של אחד משני הגברים על הרצפה שיקפו את אור הגחלים בעודו רוכן עליהם, ונראו מלאות ולוהטות, אדומות כשני, בעודו מוסיף להכביר מילים בדיבורו המתנגן