ירושלים מספקת לצעירים דתיים את מה שמספקת תל אביב לצעירים החילוניים, אוניברסיטה, מרכזי בילוי, מסעדות (כשרות) ומוסדות תרבות. בשכונות רחביה, קטמון, הנחלאות והמושבה הגרמנית התהוותה לה "הביצה הירושלמית", שכבה חברתית חדשה של רווקים ורווקות בסביבות גיל ה-30, חלקם הגדול משכילים ואינטליגנטים מאוד, שאינם מוצאים את מקומם במסגרות הדתיות הקיימות. הם גרים בדירות שכורות הפזורות ברחבי העיר, חלקם סטודנטים, חלקם כבר עובדים במשרות מכובדות וכמעט כולם מחפשים אהבה ומוצא מהמצב שאליו נקלעו – מצב המתנה זמני ("עד החתונה") שהפך להיות מצב קבוע. הרבה מהרווקים הדתיים מרגישים שההלכה והמסורת עליהן גדלו ולאורן הם חיים גם היום, לא נערכו להתמודד עם מצב שיש אנשים בוגרים שאינם נשואים ואין להן תשובות לבעיות שעמן עליהם להתמודד. אנשים רבים מרשים לעצמם לעגל פינות, במיוחד בכל מה שקשור ליחסים בין גברים ונשים. בכל שבת מתכנסים להם הרווקים והרווקות בבתי כנסת מסוימים ואוכלים בארוחות משותפות עם חברים וחברות בדירות שכורות שדומות זו לזו. בליל שבת אפשר תמיד לראות אנשים הולכים ברחובות העיר עם שקית ביד: הבנות ילכו עם פשטידה או סלט, והבנים עם בקבוק יין או קולה. מסגרת משפחתית חדשה ואלטרנטיבית מספקת את מה שהבית כבר לא יכול לתת. פעם בחודש, הם חוזרים הביתה להורים, סופגים קצת מהייאוש של אבא ואמא וקצת מהרחמים של הקהילה, ואז חוזרים בדהירה לירושלים ונשבעים לא לחזור יותר הביתה עד הפעם הבאה. על הרקע הזה מתרחשת הסדרה "סרוגים". זוהי סדרה דרמטית-קלה, שמנצלת את הסיטואציות הקיצוניות שתושבי הביצה נקלעים אליהן בנסיונות למצוא בני זוג ולחיות חיים נורמליים במגבלות החמורות שמטילות עליהם הדת והמסורת, אבל גם יוצרת הזדהות עמוקה עם הגיבורים שלה, המחפשים בסופו של דבר את מה שכולנו מחפשים, חום ואהבה.