בילי גְרֵיי היה חברי הטוב ואני התאהבתי באמו. אהבה היא אולי מילה חזקה מדי, אך איני מכיר חלשה ממנה שתתאים. כל זה קרה לפני יובל שנים. הייתי בן חמש־עשרה וגברת גריי היתה בת שלושים וחמש.” אלכסנדר קליב, שחקן שימיו הטובים כבר מאחוריו, נזכר בפרשת האהבים הראשונה והבלתי–אפשרית שלו בעיירה קטנה באירלנד של שנות החמישים. זיכרון המפגשים המוקדמים הללו − במושב האחורי של מכונית בבוקר שטוף שמש, בבקתה נטושה באחר צהריים סחוף גשם − מאלץ אותו לתהות על הפער בין האירועים כפי שקרו לבין האופן שבו נצרבו בלבו. ובזיכרונות המוקדמים האלה נכרך דבר–מה חריף יותר ואפל פי כמה − התאבדותה של בתו היחידה עשר שנים קודם לכן. ברומן מסנוור, מענג עד בלי די, מצחיק וקורע לב, נמסכים האובססיה והאנוכיות של אהבת נעורים וההלם המחריד של האבל ליצירה שחותמו הייחודי של באנוויל − מבריק, מתוחכם ומזכך − שורה עליה